"המכלית קרטעה בדרך העפר, מרעידה את הנוסעים ואת המטען. מסביב שררו חושך ודממה. השנה היתה 1948. הותרנו מאחורינו את ירושלים הנצורה, עיר של בתים שהארטילריה הירדנית השאירה אותם עם חורים פעורים ועם רעפים מנותצים. נסענו מערבה ב'דרך בורמה', דרך שהתפתלה על צלעות ההרים, עקפה את באב אל וואד, הלוא הוא שער הגיא, ואת מארבי הכנופיות הערביות שחסמו את הדרך לירושלים וממנה. הייתי כמעט בן חמש, בוגר מספיק לראות את האירועים אך צעיר מכדי להבינם".

קטע זה בתחילת הן אפשר אופייני לסיפור חייו המרתקים והסוערים של אהוד דיסקין, מבני "דור המדינה", אלה שזיכרונם הראשון הוא ממלחמת העצמאות, ובהתבגרם נקראו להגן בגופם על קיומה ועל ריבונותה של מדינת ישראל.

דיסקין, בן למשפחה ארץ-ישראלית ותיקה ושורשית, שירת בחיל השריון ובאגף התכנון, והגיע לדרגת אלוף-משנה. במלחמת ההתשה היה מ"פ טנקים על גדות התעלה ובמלחמת יום הכיפורים שירת כקצין מבצעים וכסמג"ד בחטיבת השריון הראשונה שצלחה את התעלה. הוא הכיר מקרוב אישים מרכזיים בצה"ל, בהם האלוף שמואל גורודיש, שהיה סמל לנוקשות, אך דיסקין התיידד איתו וגילה בו צד אנושי וחמים.

מאוחר יותר שימש דיסקין בתפקיד מנכ"ל הקרן לביטחון ישראל (לב"י) וגייס כספים רבים להעשרת חינוכם של חיילי צה"ל. בעקבות נישואיו עבר לארצות הברית, שם הצליח בעסקים, אך שמר כל העת על קשר חם והדוק עם ישראל.

הן אפשר שופע סיפורים מרתקים, אנקדוטות המעוררות חיוך וגעגועים לישראל הקטנה שהיתה ולא תשוב, בשילוב עם תובנות מעמיקות של איש עסקים שעשה חיל בתחומי סחר בינלאומי, נדל"ן ועוד, וחולק עתה את לקחיו עם הקוראים.